כששמו של מועדון הפועל עפולה עולה בשיחה בשנים האחרונות, לא ניתן שלא לחשוב על עודד עקיבא, אדם שהפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה. עם מחויבות, אהבה והזדהות עמוקה, עודד היה לא רק חלק מהצוות המקצועי, אלא גם חבר קרוב לשחקנים ולצוות, מי שדחף אותם להשיג את הטוב ביותר, ונתן את הנשמה בכל צעד ושעל.
האיש שגדל וצמח עם המועדון מבירת העמק, היה חלק בלתי נפרד ממנו במשך שנים ארוכות, 35 במספר, שימש בתפקידים שונים והפך לדמות מרכזית בקבוצה. החיבור האישי והרגשי שלו עם השחקנים והצוותים לא רק שימר את רוח המועדון, אלא גם סייע לשחקנים להוציא מעצמם את המיטב.
בראשית השנה, אחרי חילוקי דעות כאלה ואחרים עם הנהלת הקבוצה, סיים עקיבא את חלקו במועדון באופן רשמי, אבל בשיחה עמו עדיין חשים בקלות כמה המועדון חשוב לו והפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו ומהזהות שלו.
"זה היה זעזוע לא קל עבורי להבין ולהשלים שאני לא אהיה יותר חלק מהמערכת"
אומר עקיבא, "אבל לפעמים צריך לקבל בחיים 'בומבה' שמעירה אותך ולאחר שלב התאוששות מבינים שזה ממש לא סוף העולם, להפך, זה מאפשר להיפתח לעולמות אחרים. אני יכול לומר גם שערכתי שיחה אישית עם המנכ"ל יוסי מלכה וכל ההדורים יושרו. מבחינתי הכל מאחוריי ואני גם היום שמח לעזור בכל בקשה שמגיעה מהקבוצה, כולל מורון גנדלמן, חבר יקר שלי שמשמש בתפקיד מנהל הקבוצה במקומי".
הפועל עולה
עקיבא, 53, נשוי לורד ואב לשלוש בנות מחובר למועדון בעבותות, עוד בימים שהקבוצה הלהיבה בבלטות של המגרש "בהפועל", מגרש שכל חובב כדורסל בעפולה בשנות השבעים והשמונים חווה בו רגעי קסם בלתי נשכחים. החיבור הראשוני האמיתי שלו לקבוצה היה כנער, בעת שאביו שימש כגזבר הקבוצה ובהמשך באולם במזרע בו שיחקה הקבוצה והוא התרוצץ על המגרש ודאג בעזרת מגב מיוחד למנוע החלקת שחקנים במהלך המשחק.
בגיל 18, בעת שהתגייס לצה"ל הוא כבר השתלב במערכת כאפסנאי של הקבוצה. עם השנים הוא הפך לבורג משמעותי של הקבוצה ואחז בתפקידים בכירים ובין היתר כמנהל, מנכ"ל, דובר וכדמות שאחראית על הקשר עם הקהל המקומי. מעבר לכל הוא היה ויישאר אוהד של הקבוצה לעד. "מהרגע שהתחברתי למועדון הבנתי שיש לי עוד תפקידים", אומר עקיבא,
"היה לי חשוב תמיד שהמועדון יהיה מחובר לקהילה, לבתי הספר, לביקורים בקהילות, בבית החולים העמק ואני גם צירפתי לצוות שלנו נערים שלא תמיד מצאו את עצמם – ובעזרת הכדורסל והמועדון הם התיישרו והיום התפתחו בצורה מרגשת ומעוררת השראה".
"מבחינתי זה שווה את הכל. בתור תושב מקומי תמיד חשבתי איך אפשר לרתום את הקהל, לאפשר לו להזדהות עם הקבוצה. במסגרת התפקיד כמנהל הקבוצה בו שימשתי במרבית השנים פיתחתי קשרים מאוד אישיים עם השחקנים והעברתי להם מסר שהם יהיו מרוכזים בהצלחת הקבוצה ואני אדאג לכל היתר – 24/7. כך גם עשיתי. ידעתי להגיע לשחקנים, לאפשר להם להוציא מעצמם את המקסימום ורבים מהם שהתחילו את הקריירה בעפולה, כיכבו ומככבים היום בליגת העל. הם היו נדבקים באהבה שלי לקבוצה. אני חייב לציין בהקשר הזה גם את החיבור המיוחד של אבי אלקבץ לקבוצה וגם אליי באופן אישי. מהרגע שהוא נכנס לתפקיד ראש העיר ועד לימים אלה – הוא היה תמיד עבורנו ואף פעם לא סירב לבקשת תמיכה כזו או אחרת. מעבר לתמיכה הוא גם אוהד אמיתי של הקבוצה".
יש עתיד
האהבה של עקיבא למועדון הדביקה גם את בני המשפחה, בין היתר את רעייתו ובנותיו, "אנחנו משפחה שאוהבת כדורסל. בשנים הראשונות התוצאות מאוד השפיעו על הבית. אם היינו מנצחים הייתי באופוריה ואם היינו מפסידים הייתי ממש מתנתק ואסור היה לדבר איתי, גם לא הייתי נרדם כל הלילה והייתי משחזר מהלכים. אני חושב שבשנים האחרונות התחלתי לקחת את המשחקים יותר בפרופורציות".
ההבנה והידיעה שהוא "איש של אנשים", הובילו את עקיבא לפתח את עצמו בעולמות המנטליים והוא רכש ועדיין רוכש ידע בנושאים אלה. "אני מודע לכך שה'פורטה' שלי זה הקשר עם אנשים ושחקנים והחלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה. למדתי אימון מנטלי לספורטאים ואימון כללי, אני לומד NLP וכן תוכניות אימון עם אלון גל להגשמת מטרות".
"התוכנית שלי היא לפתוח בחודשים הקרובים קליניקה לאימונים אנשים בעפולה וזה מרגש אותי ברמה האישית מכיוון שאני יודע שאוכל לתת לכל אדם ערך מוסף ולקדם אותו בתהליכים בעזרת הידע והכישורים שלי".
השאלון:
• הרגע הכי גדול שלך עם הקבוצה?
העלייה לפני שנתיים עם הקבוצה לליגת העל. הצלחנו לחבר חבורה של שחקנים מדהימים ברמה המנטלית והמקצועית.
• הרגע הכי קשה?
הסל שספגנו מעדי פרג בשנייה האחרונה במשחק מול הפועל חולון. אני לא אשכח שירון אוחיון שהיה בהנהלת הקבוצה אמר לי שצריך לדאוג לאולם מלא בעפולה למשחק הבא ואני אמרתי לו להמתין. בסוף זה נגמר רע עבורנו. יש לי בלק אאוט על מה שקרה אחרי. אני זוכר רק שכמה דקות אחרי אני וכל השחקנים בכינו בחדר ההלבשה.
• השחקנים הכי גדולים שהיו במועדון בתקופתך?
זה קל עבורי: בגזרת הישראליים זה חגי כהן, והזרים זה ג'סטין דנטמון ששיחק בהמשך באן.בי.איי ובאירופה ודיונטה כריסמס שגם הוא כיכב ביורוליג. שני שחקנים עם יכולות פנומנליות.
• המאמן שאליו הכי התחברת?
הראשון זה גדי קויק, שאימן קבוצות נערים במגרש הבלטות של הפועל וקצת בוגרים בעיר – והשני הוא רועי פרל שהפך עבורי לחבר אמיתי.
• למה אתה הכי מתגעגע?
בעיקר למגע היומיומי עם השחקנים. ככל שעובר הזמן אני נגמל מהחיבור שהיה כל כך טבעי והרמוני, אבל מדי פעם אני עדיין קופץ לאימונים ובטח למשחקים. הקבוצה היא חלק בלתי נפרד ממני והאהבה שלי אליה תישאר לעד. גם לא התנתקתי מכדורסל ואני משמש כשמשקיף בכל מיני משחקים בליגות האזור, צעירים ובוגרים כאחד.
• סיפור קטן שמספר את החיבור שלך לקבוצה?
יש המון. לדוגמא אור מרדכי שהצטרף לקבוצה בגיל 13 והיום הוא בן 26 נשוי ואבא לגאיה ועדיין חלק מהמועדון. הוא מבחינתי חלק במשפחה וכך אני גם עבורו. עמדתי לצידו בחופה וחיכיתי לו גם בחדר הסמוך לחדר לידה – כשנולדה לו ילדה.