רגעים שנעלמים בשבריר שנייה: המסע של מרלן נוי לנפאל והודו

יש משהו בצילום שמתרחש דווקא הרחק מהציוויליזציה – במקומות מנותקים, פראיים, כאלה שהשקט בהם כמעט מוחלט והטבע הוא היחיד שקובע את הקצב. שם, בין ערפל, גשמים פתאומיים, מרחבים אינסופיים ובעלי חיים שחיים הרחק מעין האדם, נולדים הרגעים החזקים ביותר של התיעוד – רגעים שלא ניתן לשחזר, רק לנסות לתפוס בזמן אמת. עבור צלמים רבים, זה לא רק מסע אחר תמונה טובה, אלא דרך חיים שמבוססת על סבלנות, התבוננות והיכולת להיות נוכח בדיוק כשהעולם הפראי נפתח לשבריר שנייה.

בתוך העולם הזה פועלת מרלן נוי, צלמת טבע ובעלי חיים ממושב מרחביה שבעמק יזרעאל, שבחרה להפוך את המקומות הקיצוניים ביותר לבמה הקבועה שלה. בשנים האחרונות היא יוצאת למסעות צילום ברחבי העולם, בעקבות בעלי חיים נדירים ונופים בראשיתיים, תוך שהיא מתמודדת שוב ושוב עם תנאי שטח מאתגרים, מזג אוויר קיצוני ורגעים שבהם הטבע פשוט לא משתף פעולה – עד שהוא כן, ולו לרגע קצר אחד.

בחודש שעבר היא שבה ממסע מרתק ומסחרר מנפאל והודו, עם אלפי צילומים ותיעודים עוצרי נשימה של נמרים, קרנפים, פילים, הורנביל (עוף טרופי), קופי לנגור, וגם פיתון הודי שעל פי עדות המקומיים בדיוק סיים לטרוף על גדות הנהר – צבי צעיר ומסכן.

• "הידיים רועדות ואני רק מקווה להספיק ללחוץ": המסע אחר הפנדה האדומה בהימלאיה

המסע אל נפאל ואל מרחבי הרי ההימלאיה, נולד מתוך מטרה ממוקדת: צילום פנדה אדומה. אלא שהמציאות, כפי שמתארת מרלן, הייתה רחוקה מכל תכנון מוקדם.

"במשך שמונה ימים של הליכה רציפה של עשרות קילומטרים בתוך יערות במבוק צפופים, התנאים הלכו והפכו קשים יותר", היא משחזרת, "גשמים בלתי פוסקים, קור שחודר לעצמות, ערפל סמיך שמכסה כל שביל, ועליות תלולות שמאלצות את הגוף לעבוד בקצה גבול היכולת. בתוך כל זה, גם המפגש עם הפנדות האדומות הפך לאתגר מתמשך. הן, מצדן, לא הקלו על המשימה. חמקמקות, מהירות, נעלמות בין ענפי העצים בתוך שניות. טיפסנו בעליות תלולות כשהנשימה כבדה והרגליים שורפות, גלשנו בירידות חלקות מלאות בוץ, נאחזים בכל ענף כדי לא ליפול. הגשם לא הפסיק, הקור חדר לעצמות, והערפל עטף אותנו מכל עבר ולא נתן רגע של חסד. שוב ושוב הגענו לפנדה, ושוב ושוב בדיוק אז הערפל ירד, כאילו מישהו מושך מסך לבן על הרגע שחיכינו לו כל כך. זה היה מתסכל ברמות שקשה להסביר, לדעת שהיא שם, כל כך קרובה, אבל בלתי נראית. ואז, דקות ספורות לאחר הערפל נפתח, האור הסתדר, והעולם כאילו עצר. פתאום היא שם, ברורה, חדה, מושלמת. ובאותן שניות הלב דופק חזק, הידיים רועדות ואני רק מקווה להספיק ללחוץ, כמה קליקים בודדים. אבל בשביל הרגעים האלה, בשביל הדקות הקצרות האלה שבהן הכל התחבר, כל הקושי, כל המאמץ, כל התסכול, היו שווים את זה".

 

• כשהמסע בהודו מתפרק – ונולד מחדש

התחנה הבאה הובילה את נוי אל הודו, למסע נוסף בהרי ההימלאיה ההודיים, עם חלום לצלם את דובי ההימלאיה – מין נדיר שנמצא בסכנת הכחדה חמורה.

אך כבר עם ההגעה לשטח, התוכניות השתנו לחלוטין: "המעברים לאזור דראס, סמוך לגבול פקיסטן, נסגרו בעקבות פעילות של קיצונים מוסלמים", מספרת מרלן, "ברגע אחד כל התוכניות התרסקו. האכזבה הייתה גדולה. לא רק בגלל המסע שלא יתממש, אלא גם בגלל הידיעה כמה קשה ונדיר לפגוש את הדובים האלה וכמה לא מובן מאליו בכלל שהם עדיין שם. במקום להישאר בתחושת הפספוס, התקבלה החלטה לשנות כיוון. המסע עבר לדלהי, ומשם אל שמורות טבע פחות מתויירות, פראיות יותר, שבהן הטבע אינו מתחשב בלוחות זמנים או בציפיות".

• לב הג'ונגלים: כשהטבע מחזיר את העוצמה

בתוך שמורות הטבע של מרכז הודו, נפתח פרק חדש לגמרי במסע. שם, בין יערות צפופים ומרחבים פתוחים, נחשפה מציאות אחרת: מפגש ישיר עם הדיירים האמיתיים של היער, טורפים ואוכלי עשב, זהירים וסקרנים, שכל אחד מהם מתקיים בתוך מערכת טבע מורכבת ועדינה.

מרלן מציינת כי זה היה אחד המסעות הפוריים ביותר מבחינת תיעוד נמרים – רגעים נדירים של הופעה פתאומית, מבט קצר בין עלים, והיעלמות מהירה עוד לפני שהעין מספיקה לעכל. "התנאים הקשים – אור משתנה, תנועה בלתי צפויה של בעלי החיים והמרחק הקצר בין הופעה להיעלמות – הפכו כל צילום לאתגר של ממש", היא מחדדת.

אבל דווקא שם, בתוך חוסר הוודאות, מתבהרת הגישה שמובילה את מרלן לכל אורך הדרך: לא לשלוט ברגע, אלא להיות מוכנה כשהוא מגיע – גם אם זה לשבריר שנייה בלבד.

• משפט לסיום?

"אחד הדברים שטיולי טבע מלמדים אותי יותר מכל – שלא תמיד אנחנו שולטים במסלול. מזג האוויר, בעלי החיים, תנאי השטח או מציאות בלתי צפויה יכולים לשנות הכול ברגע. אבל דווקא בתוך השינויים, האכזבות והסטיות מהתוכנית, נולדות לפעמים החוויות הכי עוצמתיות, הסיפורים שלא תכננו והרגעים שנשארים איתנו הרבה אחרי שהמסע מסתיים"