מותה של אפרת שלם מקיבוץ בית השיטה לפני ימים אחדים חותם פרק שקט אך משמעותי בנוף התקשורתי של העמק. שלם לא הייתה דמות רועשת או מחפשת במה, אך במשך שנים רבות היא הייתה נוכחת בבתים רבים ברחבי העמק – דרך המילים שכתבה, הסיפורים שבחרה לספר, והאנשים שהעניקה להם קול.
הלוויתה שנערכה ביום ראשון בקיבוץ בו התגוררה ונולדה, הייתה עדות לא רק לאישה, אלא לעולם שלם שהלך ונמוג – עולם שבו למילה הכתובה היה משקל אחר, איטי יותר, עמוק יותר.
שלם הייתה, בראש ובראשונה, אשת מילים. היא ערכה את "שיטים", שבועון בית השיטה וכתבה למערכות תקשורת אזוריות רבות – לעיתון "חדש בעמק" שיצא בעבר לאור מדי סוף שבוע לאורך שלושה עשורים, לאתר עמקניוז, למערכות החדשות המקומיות בבית שאן ובעיתוני הקיבוץ ולמרחב. אך מעבר לרשימת הפרסומים, היה בה משהו נדיר: היכולת לראות את הסיפור האנושי שמאחורי הכותרת.
• "האמינה שלסיפורים יש כוח לחבר בין אנשים"
בימים שבהם העיתונות הייתה עדיין "מדורת השבט", הרבה לפני שהאינטרנט ועולמות הדיגיטל פרצו לחיינו והפכו כל רגע לידיעה מתחלפת, אפרת ידעה להתעכב. להקשיב. לתת מקום. היא לא רדפה אחרי דרמות גדולות, אלא מצאה את העושר דווקא בדמויות הצבעוניות של העמק – החקלאים, המורים, המטפלים, העסקים הקטנים, הוותיקים, והצעירים שבנו כאן חיים. היא ידעה לזהות את הסיפור הקטן שמספר אמת גדולה.
עבור שלם, המילה הכתובה לא הייתה רק כלי – היא הייתה שליחות. היא האמינה שלסיפורים יש כוח לחבר בין אנשים, לשמר זיכרון, ולתת משמעות למקום. בכתיבתה הייתה עדינות, אך גם דיוק: חמלה, אך גם סקרנות בלתי נגמרת.
במובנים רבים, אפרת שלם ייצגה דור של כותבים מקומיים שהיו חלק בלתי נפרד מהקהילה שעליה כתבו. לא משקיפים מהצד, אלא שותפים. היא הכירה את השמות, את הפנים, את ההיסטוריה – וידעה לתרגם את כל אלה לטקסטים שנגעו בלב הקוראים.
עם לכתה, נדמה שגם קול מסוים של העמק הולך ונחלש. אך המילים שהותירה – בארכיונים, בעיתונים, ובעיקר בזיכרון הקוראים – ימשיכו להדהד עוד זמן רב. הן יזכירו לנו תקופה אחרת, ואת האישה שידעה, בפשטות ובכישרון, לספר אותה.
• "האמינה באמת ובתמים שכל אדם הוא עולם ומלואו"
מעבר למקצוענות וליכולת התיעוד המרשימה שלה, הייתה לי הזכות להכיר את אפרת גם ברמה האישית – וזו הייתה זכות גדולה. בכל פעם שדרכינו הצטלבו סביב סיפור חדש, אי אפשר היה שלא להידבק בהתלהבות המדבקת שלה. אפרת לא רק "עשתה את העבודה"; היא חיה את הסיפורים. היא הייתה פונה אליי בשמחה אמיתית, נלהבת לשתף פעולה כדי לחשוף עוד כישרון חבוי או יוזמה מרגשת שצמחה בין מרחבי העמק.
היה בה דחף בלתי נלאה לתת ביטוי לאנשים "השקופים" כביכול, אלו שסיפוריהם המופלאים לא היו זוכים לחשיפה בשום מקום אחר. היא האמינה באמת ובתמים שכל אדם הוא עולם ומלואו, ושחובתנו כמי שאוחזים בעט היא להאיר את הפינות הללו. לא פעם, היא הפכה עבורי לכתובת הראשונה כשחיפשתי את הנשמה של העמק – תמיד מוכנה לעזור, תמיד פתוחה לרעיונות חדשים, ותמיד מונעת מתוך אהבה עמוקה לאדם, למקום ואולי הכי חשוב: למילה הכתובה.
אצל אפרת, השותפות הייתה הערך העליון. היא לא חיפשה את ה"קרדיט" לעצמה, אלא את ההצלחה של הסיפור ואת הסיפוק שבידיעה שעוד אדם זכה להכרה הראויה לו. החלל שהותירה אחריה הוא לא רק מקצועי; הוא חלל של רוח ושל לב גדול, שחסרונו יורגש בכל פעם שאחפש את הקול האותנטי של העמק.