במסגרת שבוע זיכרון בסלון, שהחל אתמול ויימשך עד ה-19 לחודש, תשב רומי סער מקיבוץ הסוללים מול קהל קטן בסלון ביתי ותספר סיפור משפחתי שלא סופר אף פעם. את סיפורה של סבתה, גניה סנדבנק ז"ל, ששרדה רדיפה, גטו, מחנה העבודה, צעדות מוות ואובדן בנות ובני משפחתה, ובסוף מלחמת העולם השנייה בחרה בחיים.
עבור סער, עובדת משאבי אנוש בשירות הציבורי, נשואה ואם לשלושה, זו אינה רק עדות היסטורית אלא שליחות אישית. "אני דור שלישי לשואה", אמרה, "כשראיתי את הפרסום על סדנת זיכרון בסלון הבנתי שזה מסר בשבילי. סבתא בחרה בי לספר את הסיפור שלה ועכשיו זה התפקיד שלי להעביר אותו הלאה. היא נפטרה לפני מספר חודשים באוקטובר 2025 בגיל 98".
"רק בשנת 2015, רגע לפני שיצאתי למשלחת בני המושבים לפולין, סבתא פתחה את הלב"
סער גדלה במשפחה שבה שני הצדדים שרדו את השואה. "אני באה ממשפחה שכל הסבים והסבתות הם.ן שורדות ושורדי שואה. הסבים היו מלבוב ועברו את המלחמה כחיילים בצבא האדום, סבתא אחת הייתה סוג של פרטיזנית והסבתא השנייה גניה, עברה את כל הזוועות והיא זו שעליה אני מספרת. אחד הדברים שאפיינו את הילדות שלי שהייתה לי גם סבתא-רבתא, אמא של סבתא גניה. שמה היה הלנה שולץ והיא נפטרה בגיל 94 כשהייתי בת 17".
מאז ששרדה את השואה סבתא גניה סירבה בתוקף לשתף מה עבר עליה בימי השואה, גם כשנשאלה לא רצתה לספר את הסיפור שלה. "רק בשנת 2015, רגע לפני שיצאתי למשלחת בני המושבים לפולין, סבתא נאותה לפתוח את הלב", סיפרה סער, "זו הייתה הפעם הראשונה שהיא התרצתה וסיפרה את הסיפור שלה. זה קרה, איך אומרים בדקה ה-90, כי כמה שנים אחר כך כבר הגיעה הקורונה והזקנה התחילה לתת את אותותיה. הספקנו לגבות ממנה עדות בצורה מסודרת".
סיפורה של גניה מתחיל בקרקוב שבפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. "ביוני 1939 הגיע דוד שהצליח לברוח מדכאו וסיפר למשפחה של סבתא, משפחת שולץ, מה הגרמנים עושים ליהודים", החלה סער בתיאור סיפור השואה של סבתה, "הם.ן פשוט לא האמינו שזה יכול לקרות. בתחילת ספטמבר המלחמה פרצה ואז החל מסע של בריחה שנמשך כשנתיים עד שהמשפחה נסגרה בגטו פלשוב".
• הופרדו בסלקציה
ב-1942 החליטה המשפחה להתנדב לעבודה בתקווה שתציל אותם.ן ובמקביל הם.ן שלחו את הבת הגדולה דורה חזרה לקרקוב. "אבא של סבתא, מוזס, ראה מודעה לחיפוש עובדים.ות וחשב שבגלל שהגרמנים מעריכים.ות עבודה טובה כדאי להתנדב", סיפרה סער, "בכסף האחרון שהיה להם.ן הם.ן זייפו תעודות כדי שכולם.ן יהיו בגילים המתאימים וכך הם.ן הגיעו למחנה סקרז'יסקו-קמיינה – מחנה ידוע לשמצה להכנת חומרי נפץ. זו הייתה עבודת פרך. הליכה של חמישה קילומטר בשלג לכל כיוון, 12 שעות עבודה, משקלים כבדים וחומרים רעילים.
"בסלקציה הראשונה הפרידו בין האבא והאח זיגמונד בן ה-12 לבין סבתא שלי, אמא שלה ואחותה לולה", המשיכה סער לספר, "האבא חלה מהר ובדרך לחדר טיפול ירו בו. האח זיגמונד נשאר לבד במחנה עד שיום אחד גנבו לו את קערת האוכל ובמסדר הבוקר כשעמד בלעדיה ירו בו למוות. בסלקציה נוספת הפרידו את האחות לולה מסבתא שלי ואמא שלה ומאז לא נודעו עקבותיה".
בשנת 1944, עם התקדמות בעלות הברית באירופה, הועברו אסירות ואסירי מחנה סקרז'יסקו-קמיינה לגרמניה. סער: "סבתא ואמא שלה נשלחו ללייפציג. משם הן יצאו לצעדת מוות של שלושה שבועות. הן הלכו בצדי דרכים, אכלו דשא והצליחו לשרוד".
• חתיכת בד מהגיהינום
לאחר שהמלחמה הסתיימה, בין התקווה הקטנה שנותרה לבין הפחד ממה שיגלו, חזרו גניה ואמה הלנה לקרקוב. שם הן קיוו שאולי ימצאו סימן לאחות הגדולה דורה, אך שום זכר לא נמצא מה עלה בגורלה. קרקוב כבר לא הייתה אותה קרקוב, אבל דווקא שם, בתוך המציאות החדשה והזרה, מצאה סבתא גניה את אהבת חייה יוסף (יורק) סנדבנק.
"סבתא וסבא שלי היו צעירה וצעיר שנשארו בחיים אחרי המלחמה. יחד הם.ן הצטרפו לקבוצה של תנועת גורדוניה שיצאה לאוסטריה בדרך לעליה לארץ", המשיכה סער לספר, "לפני המעבר מאוסטריה לאיטליה נשות ואנשי הקבוצה ביקשו שהסבתא-רבתא שלי הלנה תישאר מאחור. הם.ן חששו שבגלל שהיא מבוגרת היא תעכב ותסכן אותם.ן. סבתא שלי סירבה. היא אמרה: 'במלחמה ראינו מה קורה כשנפרדים.ות ממשפחה, לא מתראים.ות יותר'. היא לא הסכימה להיפרד מאמא שלה והקבוצה עזבה בלעדיהם.ן. באוסטריה סבא וסבתא התחתנו ואחרי תקופה החליטו לעבור לאיטליה. סבתא שלי, שכבר הייתה בהיריון עם אבא שלי, אמא שלה וסבא שלי חצו ברגל את האלפים בלילה, בקור מטורף ועם חשש כבד שיתפסו. אבא שלי נולד בגנואה ובנובמבר 1948 הם.ן עלו לארץ באוניית קמפידוליו".
גניה ויוסף הקימו בישראל משפחה לתפארת תוך שהשאירו מאחור את מה שעברו בשואה. סער: "הם.ן בחרו לא לתת לזה משקל יותר מדי כדי לאפשר חיים נורמליים. לא היו צעקות בלילה כמו שסיפרו במשפחות אחרות. הנוכחות של זה הייתה דווקא בזה שהיה איזה סוד. לפעמים דמיינתי דברים הרבה יותר גרועים ממה שבאמת קרה".
בשנת 2015 גילתה סער מזכרת יוצאת דופן שסבתה שמרה כל השנים: "סבתא פתחה קופסה והוציאה חתיכת בד ממדי האסירים שלה. היא הייתה בטוחה שלא יאמינו לה אם לא תהיה לה הוכחה, אז היא גזרה חתיכה מהבגד הזה לפני שזרקה אותו. היא הרתיחה את הפיסה הזאת חמש או שש פעמים כי פחדה מהמחלות".
• סגירת מעגל
בינואר השנה נפתחה סדנת זיכרון בסלון לדור שני ושלישי לשורדות ושורדי השואה בעמק יזרעאל בהשתתפות 22 תושבי.ות העמק. הסדנה נערכה בחסות זיכרון בסלון בשיתוף עם המועצה ועמותת ותיקי עמק יזרעאל, שנרתמו ונתנו אכסניה ופרסום.
מדובר בסדנה ייחודית בה ניתנו כלים שמסייעים לחקור, לכתוב ולהעביר את הסיפור במסגרת שבוע זיכרון בסלון. את הסדנה, בת ארבעה מפגשים, העבירה ד"ר ליאורה קרפ גבעון, דור שני לשורדי שואה, שהגיעה בהתנדבות מהרצליה. יש לציין כי הסדנה הינה חלק מהפעילות שמובילה רכזת 'זיכרון בסלון בעמק יזרעאל' עירית פטרנק, תושבת תל עדשים ודור רביעי לשואה.
"החזון הוא לשמר את זיכרון השואה בעמק יזרעאל ולהפוך את זיכרון בסלון למסורת בעמק בנוסף לטקסים היישוביים"
אמרה פטרנק, "המטרה היא להיערך לעולם ללא שורדים.ות באמצעות הגדלת קהילת נותנות ונותני העדות מקרב דור שני, שלישי ורביעי. נכון להיום רשומים.ות בזיכרון בסלון 41 נותני.ות עדות מהעמק: מהם 17 שורדי.ות שואה, 18 דור שני, 5 דור שלישי ורביעי ומומחית אחת. יש בעמק פוטנציאל לנשות ואנשי עדות נוספים.ות וזיכרון בסלון זה המקום לשמר וללוות את הא.נשים. השאיפה שסדנאות כאלה יפתחו מדי שנה ועוד א.נשים יכלו לשמר את הסיפור המשפחתי ואת זיכרון השואה".
השנה כאמור תספר סער את סיפורה של סבתה גניה במסגרת 'זיכרון בסלון', כשמבחינתה זו סגירת מעגל: "סבתא גניה הייתה האדם הכי חזק ואמיץ עלי אדמות. היא הייתה וונדר-וומן. עבורי היא מופת ודוגמה וזה משהו שלאורו אני מתנהלת. הסיפור שלה נותן לי פרופורציות בחיים. בזיכרון בסלון אני רוצה להעביר לדור הצעיר שני מסרים חשובים: הראשון, אין דבר שהוא יותר חשוב ממשפחה והשני, אף פעם אסור לאבד תקווה".