את עורך הדין אלי מלול מעפולה לא ממש צריך להציג, לפחות לא לתושבי בירת העמק ויישובי האזור. הוא עומד מאחורי פירמת עורכי דין מובילה שמעסיקה עשרות עובדים, עם התמחות בתחומי הביטוח הלאומי, נזיקין, משפט אזרחי, דיני ירושה ועוד. לצד זאת עו"ד מלול מקפיד מזה שנים לפנות זמן לפעילות ציבורית כחלק מהרגישות והאג'נדה שלו, בעיקר ברשת המתנ"סים שחקים בעפולה, שבימים אלה הוא נכנס לקדנציה שניה בארגון, כיו"ר הדירקטוריון.
"הייתה לי התלבטות בטרם קיבלתי עליי את התפקיד, מכיוון שהפעילות במסגרת זו גוזלת לא מעט זמן, אבל מנגד, היה ברור לי שזו דלתא מספקת נוספת עבורי, כזו שתמנע צורת חיים חד גונית והכי חשוב, תעניק כלים לילדים בכדי שייצאו אנשים טובים וערכיים יותר", מסביר עו"ד מלול, "כשאני ויתר עשרות עורכי הדין מטפלים במצוקות של הלקוחות שלנו, אנחנו נשאבים לתוך רוטינה, וצריך להיזהר בה, כי באיזשהו שלב היא הופכת לשגרה, ולכן אני פועל גם בשליחות הציבורית".
"ההופעות בבית המשפט חשפו אותי לעולם הזה ומצאתי את עצמי מרותק"
לאורך הריאיון עמו, שב וחוזר עו"ד מלול לא פעם לדרך שעבר, מילד שגדל בעפולה עלית בשנות השישים ועד לימים אלה, שבהם הוא עומד בראש משרד עורכי דין, עם משרדים חדשים ומעוצבים.
"לא הגעתי להישגים שלי ושל המשרד בקלות", אומר עו"ד מלול, "הם הגיעו אחרי הרבה עבודה קשה, אחרי רכישת ידע רב, ניסיון רב שנים, מאמץ גדול. התחלתי את דרכי בביטוח לאומי כאיש אחזקה, ואט אט התקדמתי לתפקיד של רכז חקירות. ההופעות בבית המשפט חשפו אותי לעולם הזה ומצאתי את עצמי מרותק. ככל שהופעתי יותר ויותר בבית הדין, כך מצאתי בזה יותר עניין. בהמשך החלטתי לצאת ללימודי משפטים, בתקופה מאתגרת ועם קושי כלכלי לא מבוטל. מצד שני בפרספקטיבה לאחור אני יכול לומר שזו הייתה התקופה הכי מספקת בחיי".
עו"ד מלול מסביר ומחדד כי העבודה המשפטית לא פשוטה בלשון המעטה, דורשת ריכוז רב, מקצועיות, חשיבה מחוץ לקופסא והכנה מוקדמת שכוללת שעות של למידת החומר, הפסיקה וכל מה שכרוך בתחום ההתמחות הנדרש.
"אנחנו מתמודדים עם אלפי תיקים במקביל, כמות עצומה", הוא אומר, "זה דורש להתחיל ועדות רפואיות בשמונה וחצי בבוקר ולהציג טיעונים לא פעם עד 7 בערב. צריך לזכור שלא תמיד מה שאנחנו חושבים ומציגים בפני השופטים וחברי הועדות מתקבל, אבל בכל תיק אנחנו מנסים להתמודד ולהשיג את המקסימום עבור הלקוחות שלנו".
"רצינו ליצור מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית וכך עשינו"
תהליכי העבודה במשרד שבראשו עומד מלול כוללים סיעורי מוחות לרוב, "יש חלוקה ומשחקי תפקידים בסיעורי המוחות הללו", מסביר מלול, "יש גם דינמיקה קבוצתית והערכות לכל תרחיש ולמענים לסוגיות מולן אנחנו צפויים לעמוד בבית המשפט. אני חלק ממערכת שמובילה להישגים ותקדימים ויש כמה דוגמאות משמעותיות. אנחנו המשרד הראשון שיצר פסק דין תקדימי כשבית המשפט הכיר בפיברומיאלגיה, שנגרם כתוצאה מתאונת עבודה. ניהלנו קרבות משפטיים בכדי שיכירו במיאלומה כמחלת מקצוע, פסק דין ראשון בישראל, והכרה נוספת וראשונה שלנו שהושגה בבית המשפט היא בספורטאים שחלו במלנומה. לצערי הלקוח שלנו נפטר במהלך המשפט. אנחנו מאוד מסופקים לייצר תקדימים ייחודים וחדשניים וזה חלק מה'טיקט' שלנו כפירמה מובילה בתחום ההתמחות הספציפי שלנו. אי אפשר להגיע להישגים הללו ללא צוות של אנשים שהולכים איתי כברת דרך ארוכה. הצוות שהצלחנו לרכז לעצמנו הוא תוצר של מחשבה, הוא לא אקראי. כשאני ומנהלת המשרד בת חן בן עטר, בנינו את המשרד לפני המון שנים, רצינו ליצור מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית וכך עשינו. יש לנו עורכי דין יהודים וערבים, צ'רקסים ודרוזים. במשך השנים למדנו ואנחנו מלמדים לכבד אחד את השני, מציינים חגים יחד, חוגגים באירועים משותפים".
"המלצות מילדיי? בדרך כלל אני מקבל אותן"
לצד עו"ד מלול מתמודדים במשרד עם אתגרים משפטיים מורכבים גם בנו יותם, עורך דין שמתמחה אף הוא בסוגיות הביטוח הלאומי ובתו שיר, עורכת דין המתמחה בדיני נזיקין. מעבר לתמיכה המשפחתית ההדדית, השנים מוסיפים ערך ומשמעות לעשייה היום יומית: "אין הפרדה בין הבית למשרד", אומר עו"ד מלול בצורה נחרצת, "אנחנו חיים אותו 24/7. גם בסוף השבוע, כשאנחנו נפגשים, השיחות הן בעיקר על ענייני המשרד, עם כל מיני סימולציות, המלצות וגם עצות מילדיי, שאותן אני בדרך כלל מקבל. הבת שלי שיר גדלה במשרד והייתה מסתובבת בין הרגליים שלנו במשרד קטנטן ששכרנו בתחילת הדרך. היא הייתה עוזרת לי בסופי השבוע גם לנקות אותו והיום היא דמות מקצועית מובילה בו. בעבר אמרתי בראיון שאני עובד כ-20 שעות ביממה ולא מצליח לראות את הילדים שלי ומצאתי פתרון יוצא מן הכלל בכדי לראות אותם, והוא שהם יעבדו כעורכי דין במשרד. החבר הכי טוב שלי, שבפניו אני פותח את סגור ליבי ומדבר איתו על הכל זה יותם. עברנו דרך מאוד ארוכה יחד, אני לא זוכר את עצמי מתעמת איתו, וברוב המקרים תמיד אבחר בעצה שלו. למדתי כל כך הרבה משניהם וגם מחוכמת החיים של אשתי אילנה, שאותה אני בדרך כלל פוגש בשעות המאוחרות של הלילה. היא תמיד תדע לתת עצה מעולה ומועילה בתיקים שלי ובסוגיות עמן אני מתמודד"
"הבנו שאנחנו ב'ספרה' אחרת"
השנה האחרונה, לאחר מתקפת החמאס בשביעי באוקטובר שינתה את חייו של מלול ללא הכר גם ב'מגרש' המקצועי, וגם המשפחתי. בנו סא"ל דותן מלול, מפקד גדוד 932 של חטיבת הנח"ל לוחם גם בימים אלה בקרבות מדממים בעזה והוא מטפל באינספור תיקים של חיילים שנפגעו במלחמה, בשורדי מסיבת הנובה ברעים וגם במפונים. "אני בוגר מלחמת שלום הגליל", אומר עו"ד מלול, "ראיתי את זוועות המלחמה כמ.פ מפקדה והייתי, כך אני מעריך, החייל הראשון שנכנס לשדה התעופה בביירות. הייתה לי תקווה שילדיי יגדלו לעולם אחר, רגוע יותר אבל התבדיתי. דותן התחיל את המסלול הצבאי וציפיתי שלאחר שיענדו לו את דרגות הקצונה, הוא ירד מהמדים ויחבור אליי למשרד. אבל המציאות הוכיחה אחרת ודבר הוביל לדבר. מצאתי את עצמי ביולי אשתקד בטקס באנדרטת הנחל בפרדס חנה, שבו בני קיבל פיקוד על גדוד 932 בחטיבת הנח"ל. לידי עמד המח"ט, יהונתן (יוני) אהרן שטיינברג, שאמר לי בשקט שהבן שלי יגיע מעלה בשרשרת הפיקוד. בפתיחת המתקפה ב 7.10 בני דותן היה מפקד גזרת חברון ואז התחילו בבוקר ההודעות. בשעה שתיים בצהריים שיר הודיעה לנו שיוני המח"ט נפל בלחימה. הבנו מיד שאנחנו ב'ספרה' אחרת לגמרי וזה כבר נוגע בנו".
"אני זוכר את עצמי יושב לילה על המדרגות ומרגיש את כל הגוף שלי רועד"
החזרה לימי ראשית המלחמה והחשש לשלום בנו לא מקלה עם עו"ד מלול: "בתחילת המלחמה הקמנו במשרד חמ"ל שסייע ללוחמים בכל צורך. אחרי מספר ימים התקבלה ההודעה של דותן על היציאה לקרב ואני זוכר את עצמי יושב בלילה על המדרגות ומרגיש את כל הגוף שלי רועד. זו דאגה בלתי נגמרת, בייחוד שלא ניתן ליצור קשר ברוב הזמן ונאחזים בשברי מידע. אני זוכר שבאחד הימים דותן התקשר אליי ואמר לי 'אבא, אני אוהב אותך, אנחנו יוצאים לפעולה' וההקדמה הזו התבררה לנו מאוחר יותר כיציאה למבצע ממוקד לסיכול טרור בבית החולים שיפא, אותו הוא הוביל יחד עם מפקדים נוספים בהצלחה הרואית. כמובן שלא ישנתי לאורך כל הלילה והסתרתי את המידע מאשתי, בכדי לא להדאיג אותה. בהמשך הוא גם הוביל מבצעים בציר פילדלפי וגזרת רפיח, עליה הוא מפקד. המציאות הזו טלטלה ועדיין מטלטלת אותנו. במבצעים המורכבים, כמו בכל מלחמה נוראית, הוא איבד חיילים, בטרגדיות קשות. אנחנו כמעט לא רואים אותו והוא עדיין בחזית. אנחנו מחד מאוד גאים בדותן, אבל ברור שאנחנו עוברים שנה מלאת חששות ודאגות. אני הבנתי שאנחנו לא יודעים כלום, בעיקר לא על ההתמודדות שציפתה לצעירים בני 18 ו-19 שנדרשו ונדרשים להילחם מול מחבלים ועוברים זוועות. צריך חוסן נפשי אדיר להתמודד עם התופת הזו. אני גזרתי על עצמי לא לצפות בחדשות בטלוויזיה, מכיוון שאני חושב שקיים פער עצום, בין דברי ה'פרשנים לרגע' לבין המציאות כפי שהיא".
"כשפרצה מלחמה בחנו איך אנחנו יכולים לתרום את החלק שלנו לחברה הישראלית"
בעולם המשפטי, היכולת להבין ולהכיל ברגישות את הכאב של אחרים היא מתנה נדירה, ועו"ד מלול זכה ביכולת הזו. עבורו, כל תיק הוא לא רק מקרה משפטי, אלא סיפור חיים של אנשים שעברו זוועות, מצוקות וקשיים בלתי נתפסים. בעת הנוכחית הוא מסייע בצורה מעוררת השראה לחיילים, שורדי הטבח במסיבת הנובה וגם מפונים, למצות את זכויותיהם: "כשפרצה המלחמה בחנו איך אנחנו יכולים לתרום את החלק שלנו לחברה הישראלית שמצויה באחת משעותיה הקשות. בסופה של חשיבה, אני ובת חן קיבלנו החלטה לייצג את כל שורדי מסיבת הנובה פרו בונו, וכך גם את נפגעי מלחמת חרבות ברזל. הסיפורים שלהם טלטלו אותנו. יש פה תחושת שליחות אמיתית, בעיקר כשאתה נחשף למחלקות שיקום במרכזים הרפואיים, בדרך לוועדות רפואיות. פגשנו שם גיבורי ישראל, חלקם קטועי ידיים, רגליים, חלקם עם עיוותים בפנים ואתה אומר לעצמך: 'אני אתרום את כל מה שאוכל בחלקת האלוהים שלי. במקביל שיר בתי מסייעת ומרכזת את כל נושא התביעות מול משרד הביטחון. אמרתי לה פעם באחת הישיבות: 'אלוהים נתן לך הזדמנות של פעם בחיים, להיות במקום שאת יכולה לעשות טוב לאנשים בצורה משמעותית".
למרות התקופה המורכבת, עו"ד מלול בוחר לסיים את הריאיון במסר אופטימי: "מה אני מאחל לנו לשנה חדשה? הכי חשוב שאנשים יחזרו הביתה, ושהורים יפסיקו לדאוג לבניהם ובנותיהם הלוחמים הגיבורים. אנחנו לא מחכים שפיה תרד עם שרביט ויהיה פה איזה קסם. אני גם מאחל לעצמנו שהמפונים ישובו לביתם ויחגגו שם את חגי תשרי בבטחה ובשמחה. כמובן גם החלמה מהירה לחיילים הפצועים וכולי תקווה שהחטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, למשפחות האוהבות שלהם".
השאלון
• טיפ להצלחה?
לא לחשוב שאתה יודע הכל. לדעת לקבל עצה, להרחיב אופקים וללמוד, לדעת להקשיב, לנתח ולעבוד בצוות.
• מעבר למרכז?
שקלנו את האפשרות הזו, ויצאנו לבדוק נכס בקומה 20 בגורד שחקים בתל אביב. הסתכלתי מלמעלה למטה ואמרתי לבת חן מיד: 'חוזרים הביתה'. המקום שלנו בעפולה ואנחנו צריכים להישאר בעמק בכדי לתת את השירותים לתושבים שלנו.
• אמא, אבא ודור ההמשך?
ההורים שלי עשו דרך ארוכה ומרשימה מאז עלו מתוניס וממרוקו. אני מוצא שהדור השני מנסה להצליח יותר מההורים, להראות להורים שהוא לא יישאר איפה שהם התחילו, הוא פורץ את תקרות הזכוכית והדור השלישי כבר מתקדם בכלל קדימה.
• מתי בכית בפעם האחרונה?
אני בוכה כל הזמן.
• פוליטיקה?
התמודדתי בעבר על ראשות העיר. זה הספיק לי והותיר צלקות. העולם הזה מאוד אגרסיבי ותוקפני. אני מסופק מהעבודה שלי כעורך דין לצד העבודה והשליחות הציבורית.
• פייסבוק?
האמת? אין לי הרבה זמן לגלול, אולי קצת בלילה. מבחינתי זה מקור אינפורמציה לא מבוטל, בעיקר רכילותי.
• פריפריה?
זה שאני גדלתי בפריפריה של עפולה עלית, לא מציף בדל של רגשי נחיתות, כך גדלתי. כשאני נכנס לבית הדין ועוטה עליי את הגלימה אני מרגיש במקום שלי, הכי טבעי ושוב, ללא פחיתות כבוד, אף פעם לא הרגשתי ככה. השיח הזה זה גם לא נכח בבית מעולם.